סימבוליקה של פרס, או: פרס סימבולי

מבין ההגדרות הרבות שניתנו לאדם – הומו-ספיינס (אדם-חושב), הומו-לודנס (אדם-משחק), הומ-פאבר (אדם-מייצר), הומו-רסיפרוקנס (אדם-גומל-הטובה), בולטת ההגדרה – הומו-סימבוליקוס (Homo-Symbolicus), המתייחסת אל האדם בתור יוצר סמלים בעלי זיקה ומשמעות למציאות בקרבה הוא חי. בניגוד לעולם בעלי החיים, האדם הוא בעל יכולת לחשוב על הדברים, לתאר אותם ולהציג אותם בדרכים ובאופנים שונים. המדע, הדת וכמובן האמנויות, מבוססים על סמלים, כך גם השפה הטבעית בה אנחנו מדברים. הסמלים מקיפים אותנו מכל עבר ונדמה, לפעמים, כדברי ז'אן בודריאר, שאיבדנו את הקשר הטבעי והמיידי שלנו עם הממשי.



סמל הוא בדרך כלל אובייקט או מושג מופשט אשר מייצג רעיון, מחשבה, זיכרון, או פעולה כלשהי של אדם פרטי או של קבוצה של אנשים. מבחינה מעשית הסמל יכול לתפקד בתור אנדרטה או דגל המציינים עבור קהילה כלשהי את זהותה ואת ההיסטוריה שלה. סמל יכול להיות גם צליל מוסיקאלי, סדרה של מילים (שירה, פרוזה), או אף פסל או ציור. אבל העיקרון של ההסמלה הוא אחד – "המרת הממשי בסימנים של הממשי" על ידי החלפת המסומן (אירוע פרטי או קולקטיבי) במסמן המתאר ומתייחס אל הדבר המיוצג, אף שהוא איננו תמיד דומה או זהה לו. הדוגמא הראשונה של יוצר סמלים הוא האדם הקדמון, שצייר על קיר מערת מגוריו בעלי חיים, חפצים, כלי צייד, בני אדם וכו', לא בתור קישוט או אילוסטראציה, אלא כדי לספר לעצמו (ואולי גם לאחרים), על הישגיו, תשוקותיו ורצונותיו. מאוחר יותר סימלו הדתות בעזרת אביזרים איקוניים את תעודת הזהות שלהן ובתוך כך יצקו אל תוך ההיסטוריה של התרבות את הסגידה לסמל. המגן דויד, הצלב וחצי הסהר של הדתות המונותיאיסטיות צרבו את תודעתם של המאמינים וגיבשו את זהותם ואמונתם. בהמשך התפתחה התודעה הלאומית ובעקבותיה נוצרו סמלי המטבעות והדגלים, המייצגים את הטריטוריה ואת הרעיון של המדינה העצמאית. ספק אם נמצא חברה או תרבות שהתעלמו מהצורך הדטרמיניסטי ליצור סמלים וביטויים בעלי משמעות סמלית, בתור נרטיב קולקטיבי המספר על תולדותיה, זיכרונותיה והישגיה.



אחד מתופעותיה של ההסמלה הוא הפרס המוענק ליחידים או לקבוצות בתור גמול על הישג. גם כאן יכול הפרס להיות אובייקט, גביע למשל, או הוא יכול להיות כסף, כדוגמת פרס ישראל או פרס נובל. כך או אחרת, הפרס הוא מקרה מיוחד של הסמלה שכן הוא נועד לייצג ולבטא את הערכת החברה המעניקה אותו ובה בעת לטפוח על שכם עצמה שהנה חיים בקרבנו מדענים, ספורטאים ויוצרים בעלי מעוף וכישרון. זאת ועוד, בניגוד לסמלים הסטנדרטיים בהם מתקיים קשר אימננטי בין המסומן למסמן, כמו שטר כסף, דגל, ורוב הסמלים הלאומיים והדתיים; הפרס הוא סמל שרירותי והוא מזכיר במקצת את ההסמלה של המילים בשפה. מדוע מעניקים גביע לקבוצה המנצחת בספורט, כדור-רגל למשל, ובתחרויות ריצה מעניקים מדליה ולמה פרסים אחרים, כמו פרס ישראל או נובל, מסתכמים בסכום כסף. מהיכן נובעות הקונבנציות הללו, אם בכלל אפשר לשחזר את תולדותיהן לאורך ההיסטוריה האנושית. מה שברור הוא שלתעשיית הגמולים והפרסים היסטוריה ארוכה והיא מצאה את ביטוייה בכל המשטרים המוכרים לנו, כשלכולם מטרה אחת – להמריץ ולדרבן מצד אחד את הפרט לעוד ועוד מאמץ, ולהוקיר מצד שני את המאמץ, ההשקעה והמקוריות. ארון הגביעים והמדליות, כמו גם יתרת הזכות בבנק בעקבות קבלת פרס, מזכירים לנו כמה אנחנו טובים ומוצלחים; שפרצנו את מחסום הבינוניות וזכינו להגשים שיא.



התערוכה הנוכחית מבקשת לא רק להתייחס אל תופעת הפרסים והענקתם, אלא לשאול כיצד ממיר אובייקט סתמי את מעמדו והופך להיות לפרס המקפל בחובו את הגמול וההערכה ולצידו את הסיפור שהביא לקבלת הפרס. בדומה לטבלה המחזורית בכימיה, מבקשים אוצרי התערוכה ליצור סימולציה של פרסים, אמיתיים או מדומיינים, ולעמוד בתוך כך על התחביר העיצובי של הפרס. לשם השגת מטרה זו התבקשו מעצבים ואמנים ליצור פרס או גמול פרטי משל עצמם שייצג הישג ו/או זיכרון של אירוע או חוויה בגינה קיבלו או יקבלו פרס דימיוני כזה או אחר. המשתתפים התבקשו להציע פרשנות משלהם למה זה 'פרס' בתרבות העכשווית. חלקם יצרו פרסים מדומיינים וחלקם האחר של המשתתפים יצרו עבודות שאינן דווקא פרס במובן המלא של המילה, אך הן עושות שימוש בסדרה של דימויים שהמושג 'פרס' טבוע בהם. החפצים בתערוכה נועדו לבדוק את הרבדים הרבים של המושג 'פרס' ולשרטט את גבולותיו; לשאול על הניראות של הפרס ובה בשעה לעמוד על הקשר בין הזיכרון למותג הפרס; להציג את הפרס באור ביקורתי ובה בשעה להציגו בתור תופעה שאין להימלט ממנה; האם פרס הוא מקור לגאווה, או הוא מקור לקנאה ומריבה ועד כמה אנחנו שבויים בתרבות הענקה וקבלת פרסים, ללא אפשרות להימלט מהם או לבטלם.



לא במקרה התערוכה מוצגת בחלון ראווה, שכן אנחנו חיים בחברה של ראווה, בה ניתנת "העדפה לדימוי על פני הדבר, להעתק על פני המקור, לייצוג על פני הממשות ולמראית העין על פני הישות". פרסים הם חלון הראווה מבעדו אנחנו לומדים על הישגי הפרט, החברה והקהילה. הצגתם בפומבי – בארון הגביעים של קבוצת ספורט, בחדר מנהל בית הספר וכד', כמו גם אנדרטאות, פסלים ושערים במרחב הציבורי – נועדה להפגין כוח, עוצמה וחשיבות, וכל זאת תוך התעלמות והשכחה מודעת של הפעולה, או המעשה, שבגינם התקבלו הפרסים. הפרס ניצב תמיד בקדמת הבמה, בתור סמל המסתיר את חיבוטי הקבר הסיזיפיים והמתסכלים שקדמו להענקת הפרס. פרס הוא, אפוא, חפץ ללא ערך בפני עצמו כל עוד הוא מחליף מדעת את המקור ואת הממשי; פרס הוא סחורה על פיה אנחנו מודדים, לטוב או לרע, את ערכיה של החברה והתרבות.


בן ברוך בליך
היסטוריה ותיאוריה
בצלאל – אקדמיה לאמנות ועיצוב